התובע יליד 30/07/1982 התארח עם אשתו ובתו התינוקת במלון בחודש דצמבר 2013. התובע טוען כי בתאריך 06/12/2013 בשעה 21:00 לערך, הוא ביקש להכין כוס תה בלובי של המלון ולכן יצא מחדרו יחד עם אשתו והתינוקת (בעגלה) לכיוון הלובי של המלון. התובע טוען שהוא הלך על שביל אבנים באזור חשוך, רצפת השביל הייתה רטובה ובעקבות זאת, החליק, נפל ונגרמו לו נזקי גוף. המלון עצמו בנוי מחדרים הנמצאים בחללים נפרדים מהלובי ומחדר האוכל והגעה מהחדרים ללובי ולחדר האוכל נעשית באמצעות הליכה על שבילים.
מומחה מטעם התובע קבע לו שיעור של 10% נכות צמיתה, ומומחה מטעם הנתבע קבע כי לתובע לא נותרה נכות כלל. הצדדים הסכימו להעמיד את אחוז הנכות בשיעור של 5%.
בית המשפט פסק כי אין מחלוקת על כך שהנתבעת כבעלים והמחזיקה של המקרקעין, חבה בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי האורחים והמבקרים במלון ובחצריו, מלבד במקרים שבהם מדובר בסיכונים שאינם מטילים חובת זהירות קונקרטית.
הנתבעת לא הסדירה את המעבר בשביל מושא התביעה כך שיהיה בטוח למעבר, והתעלמה מהסיכון הנשקף ממנו לאורחי המלון, לרבות ובמיוחד בימים גשומים. לחילופין, היה על הנתבעת להזהיר את אורחי המלון מפני הכניסה לשביל או אף למנוע את הכניסה אליו – דבר שלא נעשה במקרה הנדון. התנהלות הנתבעת כפי שהוכחה, מהווה סיכון בלתי סביר, שאין להשלים עמו ובנקל היה ניתן למנוע אותו (בין באמצעות שילוט ברור האוסר כניסה לאזור האבנים ובין אם באמצעות הסדרה של השביל כך שיהיה בטוח לשימוש אורחי המלון). עם זאת, יש להעמיד את אשמו התורם של התובע על 10%. הגם שהתקבלה עדות התובע ולפיה נכנס לשביל בעת שסבר כי מדובר בשביל מסודר המוביל ללובי, התובע צריך היה לבדוק טוב יותר, טרם דרך על האבנים, האם מדובר בשביל בטוח למעבר, לבטח בנסיבות של היעדר תאורה מספיקה.
בית המשפט קבע שהתובע יפוצה בסכום של 41,000 ש"ח, אשר מקורם 30,000 ₪ בגין כאב וסבל, 10,000 ש"ח בגין עזרת הזולת, 1,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות וכלליות, בגין סכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של 4,100 ₪, סה"כ יקבל התובע 36,900 ₪ ובתוספת של שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.
