מדובר בפסק הדין על תובעת שעובדת כטכנאית רנטגן מזה כ-40 שנה. עבודתה נפרשת על פני חמישה ימים בשבוע במשמרות של 7 שעות כל אחת. לאורך כל יום העבודה היא עומדת על רגליה תוך הישענות ויצירת לחץ על שתי רגליה ותוך תזוזות חוזרות ונשנות סביב עמדתה בחדר הרנטגן. כתוצאה מאופי עבודתה, התובעת לקתה במחלת כלי דם – דליות ברגליים, אי ספיקה ורידית ועורקית, וכן נפגעה בקרסול שמאל.
התובעת הגישה תביעה לביטוח הלאומי להכרה בפגיעותיה בקרסול שמאל ובכלי דם ברגליים כתאונת עבודה אולם זו נדחתה.
התובעת הגישה תביעה לבית הדין לעבודה.
המוסד לביטוח לאומי טען בבית הדין כי עבודת התובעת כטכנאית כללה הליכה ותנועות מגוונות. לפיכך, אין מקום להכיר בפגיעות מהן היא סובלת כתאונת עבודה לפי תורת מיקרוטראומה.
ד"ר קובי שיף מונה כמומחה מטעם בית הדין על מנת לחוות דעתו בשאלות שהופנו אליו.
בית הדין לעבודה קבע כי בהחלטה קודמת נקבע כי התובעת הניחה את התשתית העובדתית הראשונית הנדרשת לצורך הוכחת קיומה של פגיעה על רקע תורת המיקרוטראומה, נוכח כך שמשך תקופת עבודתה הארוכה ביצעה עבודתה תוך תנועתיות או העברת משקל מרגל לרגל לכל הפחות בחלק משמעותי מיום העבודה וללא ששולבו במהלך יום העבודה מגוון פעולות ותנועות שונות כגון עמידה, ישיבה והליכה. בהחלטה קודמת נדון פסק הדין בעניין וזאנה, כאשר לטענת הנתבע פסק הדין קובע שני תנאים מצטברים: עמידה ממושכת וקיומן של תנועות במקום, אשר רק בהתקיימם יחד יצדיקו הכרה בפגיעה על פי תורת המיקרוטראומה. אשר למנגנון הנדרש לצורך הכרה בעמידה ממושכת כגורם אפשרי לתאונת עבודה לפי תורת מיקרוטראומה, הוזכר בעניין וזאנה כי בעניין שמסיאן נקבע כי ביחס למחלת הדליות מתאימה יותר גישה מרחיבה ליישום תורת המיקרוטראומה, שאינה מחייבת ביטוי חיצוני של תנועות חוזרות ונשנות, בהתחשב בכך שהמחלה נגרמת כתוצאה ממנגנון מכני פנימי, אשר מופעל בעקבות עמידה ממושכת וקשור לתנועות חוזרות ונשנות של דם ורידי. לכן, על מנת להוכיח שעמידה ממושכת היוותה גורם לפגימה בה לוקה התובעת לפי תורת המיקרוטראומה, עליה להראות, בין היתר, כי העמידה הממושכת התבצעה ברציפות, על פני פרק זמן ארוך, תוך תנועתיות או העברת משקל מרגל לרגל לכל הפחות בחלק משמעותי מיום העבודה וללא ששולבו במהלך יום העבודה מגוון פעולות ותנועות שונות כגון עמידה, ישיבה והליכה. במקרה זה נקבע בחוות דעת המומחה השני, כי הגורם המשמעותי ביותר שקשור להתפתחות דליות אצל התובעת הוא עמידה ממושכת בזמן העבודה והמומחה הראשון קבע כי תנאי עבודתה של התובעת משך כארבעים שנות עבודה הכוללים פעילות אינטנסיבית יחסית החוזרת ונשנית והמתבצעת בעמידה ממושכת כל העת על הרגליים למס' שעות לא קטן ורציף כמעט וללא מנוחה/ישיבה על כסא עלולה לפגום במשך השנים בפעילות התקינה של גיד זה ולגרום באופן הדרגתי למצב תחלואתי מתמשך היכול להחמיר עם השנים ולהופיע בצורת דלקת חוזרת לסירוגין, וזו יכולה לגרום לפגיעה בקרסול שמאל של התובעת. אין בעובדה שהמומחה השני לא התייחס בחוות דעתו לקביעה כי התובעת "בילתה" את רוב זמנה בדריכה ובהזזת המשקל מרגל לרגל, כדי לשמוט את הבסיס מתחת לתביעת התובעת היות ועסקינן בקביעה עובדתית שנקבעה לאחר שמיעת ראיות. לפיכך, יש לאמץ את חוות הדעת של שני המומחים, לפי ההלכה שבית הדין יסמוך ידו על חוות דעתו של המומחה האובייקטיבי שמונה מטעמו לצורך מתן חוות דעת בשאלות הרפואיות, אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן שלא לעשות כן.
בית הדין קיבל את התביעה.
