מדובר על פסק דין בו התובע וחברו הגיעו לחתונה של חבר באולם אירועים, ובמהלך הריקודים, סביב שעה 23:00, דרך התובע על חפץ שהיה מונח על רצפת רחבת הריקודים, כאשר מדובר בחפץ גדול, כ- 10 – 20 ס"מ, שהיה קצת עגול וגרם להחלקת רגלו של התובע.
בית המשפט פסק כי סעיף 41 לפקודת הנזיקין קובע כי במקרה בו לתובע לא הייתה יכולת לדעת את נסיבות קרות הנזק, וכשמדובר בנכס שלנתבע הייתה שליטה עליו, ונראה שאירוע המקרה שגרם לנזק, מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה, מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא הייתה התרשלות שיחוב עליה. בענייננו, עצם העובדה שנמצא חפץ על רחבת הריקודים, שלא היה אמור להימצא שם, ושגרם לנפילה, מעבירה את הנטל לנתבעת להוכיח כי עשתה את כל הדרוש לשם שמירה על בטיחות רחבת הריקודים. הנתבעת ציינה אומנם, כי שכרה שירותיה של חברת ניקיון, וכי היא מעסיקה שלושה עובדי ניקיון, אשר תפקידם, בין השאר, לדאוג לרחבת ריקודים בטיחותית ללא מפגעים. ואולם, לא הובאו לעדות עובדי הניקיון, או מנהל האירוע שהיה אחראי עליהם, על מנת שיעידו על פעולות קונקרטיות שבוצעו. יחד עם זאת, יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 25%. התובע היה בגילופין. התובע הבין כי הוא נמצא שלא במלוא חושיו. התובע ראה כי מדובר במקום צפוף, ולטענתו מלצרים עוברים במקום ויכולים להפיל דבר מה. התובע לא נזהר במהלך הריקוד, ולא התבונן על רחבת הריקודים לוודא כי אין בה חפץ.
בית המשפט קבע שהתובע יפוצה בסכום של 16,000 ש"ח, מסכום זה יש לנכות 4,000 ₪ בגין אשמו התורם של התובע, והסכום לאחר הניכוי עומד על סך 12,000 ₪.
