בית המשפט חייב מעסיק לשלם לעובד שנפצע בגין רשלנות

תובע יליד1951, עבד בחברת דן, ביום 18/10/2011 אירעה לו תאונה במסגרת עבודתו, עת שהה בחניון המשמש גם כמוסך לאוטובוסים השייך לחברה כאשר במהלך ירידתו בגרם מדרגות עשוי ברזל המוביל לחדר בוחנים, החליק לפתע כתוצאה מרטיבות ברצפה ונפל ארצה.

בשל נפילתו הוא נפגע בכתפו השמאלית. בירור רפואי שעבר התובע, מצא כי לתובע נגרם קרע בגיד הסופרספינטוס.

בית המשפט חייב מעסיק לשלם לעובד שנפצע בגין רשלנות

מומחה בית המשפט ד"ר משה פריטש בדק את התובע וקבע כי נגרם לתובע קרע כמעט מלא של הגיד בכתף השמאלית על כן נתן לו נכות צמיתה בשיעור 10% בקשר סיבתי לתאונה.

עוד ציין המומחה כי התובע מתקשה בעבודה הקשורה בפעילות מאומצת עם הידיים פשוטות לפנים או מעל גובה הכתפיים.

אשר לתקופת אי הכושר, הכיר המומחה בנכויות זמניות כדלקמן: 100% למשך שבועיים מיום התאונה, 50% למשך שבועיים נוספים, 25% עד למועד הניתוח (14.12.11), 100% ממועד הניתוח ל-3 שבועות נוספים, 35% לשנה נוספת, ו25% למשך חצי שנה נוספת.

לשון אחר, תקופת הנכויות הזמניות מתפרשת על פני תקופה של שנה וחצי (שנת 2012 ומחצית ראשונה של שנת 2013). החל מ – 1/8/13 הועמדה נכותו הצמיתה על שיעור 10%.

בית המשפט קבע כי בכל תביעה בגין תאונת עבודה יש לבחון את נסיבותיו של המקרה על מנת לבחון האם התקיים יסוד ההתרשלות מצד המעסיק, דהיינו, הפרת חובת הזהירות.

לשון אחר, יש לבחון האם בנסיבות המקרה הספציפי, היה מדובר בסיכון בלתי סביר שהתממש וגרם לנזק והאם הייתה אפשרות בידי המעסיק לצפות מבעוד מועד את קרות הנזק או את הליך הגרימה, להבדיל ממצב בו המעביד התעלם ביודעין או מתוך עצימת עיניים מסיכון בלתי סביר הכרוך בביצוע העבודה.

אין צורך להכביר מילים בקיומה של חובת זהירות במערכת היחסים שבין מעסיק לעובד. חובה זו כחובה מושגית נקבעה בפסיקה ענפה והינה בבחינת הלכה פסוקה שהרי יחסי השכנות של מעסיק-עובד, נמצאים בליבת דיני הנזיקין.

הוא הדין לגבי קיומה של חובת זהירות קונקרטית בין בעלי הדין מושא תביעה זו, שהרי אותו הרציונל חל גם לגביהם.

התובע עמד בנטל השכנוע להוכיח כי החלקתו על גרם מדרגות מוסך הנתבעת ארעה כתוצאה מרטיבות שהייתה במקום, אשר מקורה במי הגשמים שנקוו מהגג הפרוץ של המוסך אותה עת.

המפגע הנטען שהוכח במאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי, מהווה סיכון צפוי ובלתי סביר וכי הנתבעות לא נקטו בזהירות המצופה מהן והמתבקשת בנסיבות העניין.

בנסיבות אלו, הרי שהאחריות לפגיעתו של התובע רובצת לפתחן של הנתבעות.

עם זאת, גם לתובע תרומה לקרות התאונה. אשמו התורם של התובע בנסיבות המקרה דנן, יועמד על 10%.

בית המשפט קבע שהתובע יפוצה בסכום של 162,000 ש"ח, אשר מקורם 35,000 ₪ בגין כאב וסבל, 107,000 ₪ בגין הפסדי שכר, 20,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות וכלליות, בגין סכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור של 10%, וניכויי ביטוח לאומי בשיעור של 100,000 ₪, סה"כ יקבל התובע 46,000 ₪.

 

שיתוף

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן