חניך נפצע מאבן שנפלה מגג בניין וקיבל פיצוי על סך 850,000 שקלים

התובע, יליד שנת 1992, נפגע בראשו מלבנה שנפלה או הופלה מגג מבנה בו שתי קומות, בו אמורה הייתה להתקיים פעילות חינוכית. החניכים של המקום היו עולים תדירות לגג המבנה, אשר אין לו גישה מסודרת מחזיתות או פנים המבנה, באמצעות טיפוס חיצוני על חזיתו תוך העזרות בחלונות המבנה וגגון קדמי נמוך יותר שמצוי בחזית המבנה, וזאת על אף פניות של מדריכים שלא לעשות כן. חוץ מכך לא הותקנו אמצעים שימנעו מהתלמידים לטפס לגג.

בית המשפט קבע כי מאז תיקון 4 לפקודת הנזיקין הושוותה חובת הזהירות של בעלי מקרקעין לשוכר מקרקעין כלפי מבקרים במקרקעין. בניגוד למצב המשפטי הקודם, חובת בעלי מקרקעין למצב המקרקעין נמשכת במקביל לחובת השוכר, גם לאחר השכרת המקרקעין, למעט לגבי סיכונים שיצר המחזיק בלי שבעל הנכס ידע או היה צריך לדעת עליהם. זאת מאחר ולבעל הנכס נותרת שליטה ולו חלקית על מצב המקרקעין. יש גם לזכור, כי לבעלי מקרקעין קיימת חובת תחזוקת ותיקון ליקויים במושכר ע"פ סעיף 7(א) לחוק השכירות והשאילה, חובה שהייתה קיימת גם קודם לחקיקת חוק זה. חובת בעל הבית לבצע תיקונים קיימת גם כשעסקינן בבר רשות. אחריות זו חלה במיוחד כלפי ילדים הנוהגים להשתובב ולטפס על גגות וקירות, ואכן הפסיקה הטילה אחריות במקרים בהם בשל העדר תחזוקה ראויה, נפלו ילדים בנסיבות אלה. לא הנתבעת ולא צד ג' ביצעו בתקופה הרלבנטית תחזוקה למבנה. אין ליתן משקל של ממש לטענה כי מדובר באבן שנזרקה מהגג. אפילו היה הדבר נכון, לא היה הוא שולל אחריות. זאת משום שאבן מסוג ובגודל זה אינה אמורה להימצא על גג בית. גם אין כל סבירות כי מי מהחניכים שעלה לגג העלה אותה עמו. נוכח כובדה של אבן כזו והגישה לגג באמצעות טיפוס בלבד, הדרך הסבירה היחידה להימצאות אבן כזו על הגג הינה נפילת אבן השפה בשל אי חיבור מוצק לקיר השפה, לרבות האפשרות כי לא הייתה מחוברת באופן יציב ואחד החניכים נתקל בה והיא ניתקה ממקומה, או השארת האבן ע"י בעל מלאכה כלשהו. בשני המקרים מדובר ברשלנות ברורה של המחזיק ושל בעל הבית. אך גם אם נניח כי האבן נזרקה ע"י אחד החניכים, לא ניתן לומר שמשחקי ילדים במסגרתם עלולות להיזרק אבנים מהגג למטה, אינם בגדר צפיות המחזיק ובעל המקרקעין. לפיכך, היה עליהם לוודא תחזוקה ראויה, השוללת קיומן של אבנים רופפות על הגג, או כאלה שהושארו ע"י בעל מלאכה כלשהו, שילדים יכולים לתפוס בהן ולזורקן. על העדר התחזוקה יש להוסיף את העובדה כי למדריכים הייתה ידיעה על עליית חניכים לגג, אך למעט הורדתם מהגג לא נעשתה פעולה נמרצת כלשהי למנוע מהם לטפס, דוגמת התקנת מחסום פיסי כלשהו או פעילות חינוכית וענישתית. יצוין כי הנתבעת לא הביאה לעדות עדים נוספים לאירוע, ואת המדריכים והאחראים באותה תקופה, ולא הוכיחה מה נעשה באותן שנים, לרבות באשר ליחסים עם בעל המבנה. אשר לשאלה האם הנתבעת החזיקה בקומה אחת או בכל המבנה. לא הנתבעת ולא הצדדים השלישיים בחרו להביא עדים רלבנטיים, אשר יעידו על השטח בו הנתבעת ברת רשות. אף אין לקבל כי מתן הרשות נעשה ללא כל מסמך. נטל ההוכחה כי מתן הרשות כלל את כל המבנה, בניגוד לעובדה כי בשטח מצוי בית כנסת בקומה הראשונה אשר אינו בהחזקת הנתבעת, רובץ על הצדדים השלישיים – והם לא עמדו בו. לא ניתן גם כל הסבר לשיטת צד ג כיצד הגיעה ההחזקה בקומה התחתונה לידי בית כנסת כלשהו, הרי ברור כי עובדה זו ידועה לבעלי הנכס, אם כן הסכימו להחזקה זו שאינה של הנתבעת. גם אם נניח כי הנתבעת החזיקה בקומה העליונה בלבד, אין הדבר פוטר אותה מאחריות. היא ידעה כי חניכים מטפסים על הגג. ומאחר והמדריכים הורידו את החניכים מהגג, ידעו או היה עליהם לדעת על מצבו התחזוקתי של הגג. ממילא, חובה הייתה עליה (ככל וסברה כי היא אינה מוסמכת לתחזק את הגג) לפנות לבעל המקרקעין לדרוש ממנו לבצע את התחזוקה הנדרשת. מה גם שהעלייה לגג נעשתה באמצעות טיפוס על קירות הקומה העליונה שאין חולק גם לשיטתה כי החזיקה בה. לא נטענה טענה כי צד ג אסרה על הנתבעת להשתמש בגג המבנה. נוכח העובדה כי צד ג לא הביאה מסמכים ועדים רלבנטיים שיכולים היו להעיד מה סוכם בינה לבין הנתבעת בעת מתן רשות השימוש במבנה, אין גם לקבל את טענתה כי מסרה את כל האחריות התחזוקתית לנתבעת. נוכח העובדה כי עסקינן בטענה שאינה מתיישבת עם אחריותה בחוק לתיקונים, היה עליה להביא ראיות להסכמה שכזו. זאת לא עשתה. יצוין עוד כי לא הנתבעת ולא צד שלישי 1 יכולות לפטור את עצמן בשל רשלנותה של האחרת, שכן יכולות היו לצפות את אפשרות הנזק ולא נותק הקשר הסיבתי. אין מקום לחיוב העירייה. אמנם הוכח בעניינה קיומן של חובת זהירות מושגית וקונקרטית, אך לא הוכחה הפרת חובה זו. ע"פ סעיף 236 לפקודת העיריות קיימת לעירייה חובת פיקוח גם על תקינות מבנים פרטיים, ויכולה היא לחייב בעלי מבנים אלה והמחזיקים בהם להסיר מפגעים הקיימים בהם כדי למנוע התמוטטות וגרימת נזק לעוברים בדרכים הציבוריות ולמבקרים במקרקעין. עם זאת, לגבי בניינים פרטיים יש מקום גם להתחשב בהגבלות התקציביות, על אף שתקציב אינו חזות הכל. במה דברים אמורים, לא הוכח כי העירייה ידעה על מצבו התחזוקתי של הגג ולא עשתה דבר, או כי עסקינן בליקויים קונסטרוקטיביים או אחרים הקיימים זמן רב או בולטים לעין כל. לא הוכח כי קודם לאירוע הייתה לעירייה מעורבות כלשהי בתחזוקת המבנה, או ידיעה כלשהי כי מצבו מהווה סכנה לעוברים ושבים. גם לא הוכח כי אבני שפה – קופינג אחרות נפלו קודם לכן, או ניתקו זמן רב קודם לכן, כך שהצופה מבחוץ יכול היה להתרשם מסיכון כלשהו לעוברים ושבים. אין לצפות כי העירייה תבצע ביקורות קפדניות שוטפות על בתים פרטיים, לבחון בכל מועד נתון את העדר קיומם של מפגעים לא בולטים במקרקעין. העירייה אינה בגדר מבטח, ואין באפשרותה התקציבית לבצע ביקורות שוטפות על מאות ואלפי בתים פרטיים. בכך שונה מצבה ממצבו של בעל המקרקעין והמחזיק במקרקעין שמחובתם לתחזק באופן שוטף את הנכס. כפי שנפסק, חובת הרשות לא להתרשל אין פירושה חובה למנוע את נזקו של הקורבן בכל מקרה ומחיר. החובה לנקוט את האמצעים המונעים את הנזק קמה רק כאשר העלות של מניעת הנזק פחותה מתוחלתו.

בין הצדדים הושגה הסכמה, שניתן לה תוקף של פסק דין חלקי, ולפיה נזקו של התובע יועמד על סך של 850,000 ₪, אשר ישולמו לתובע ע"י הנתבעת וע"י הצדדים השלישיים באופן שווה.

 

שיתוף

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן