התובעת נפצעה בהיותה בת 13 בתאונת דרכים, עת נדרסה על ידי רכב בדרכה לבית הספר.
עקב התאונה נותרה לתובעת נכות רפואית משוקללת בשיעור של 33%, המורכבת מ-20% נכות נוירולוגית, 12% נכות נפשית ו-5% נכות א.א.ג.
התובעת נפגעה בטרם החלה לכתוב, ולו במקצת, את סיפור החיים התעסוקתי שלה.
בנסיבות אלה, אין בנתונים שלה להעיד לגבי כישוריה ואופייה של התובעת וכדי להצדיק חריגה מן הכלל הרגיל בדבר חישוב הפסד ההשתכרות לפי השכר הממוצע במשק.
על פי הפסיקה, נקודת המוצא לבסיס השכר ביחס לקטינים היא שיעור השכר הממוצע במשק. זהו ממוצע, וחזקה זו- כי קטין שנפגע בטרם הגיעו לגיל הבגרות ובטרם נתגבש עתידו התעסוקתי היה משתכר, אלמלא מעשה הנזיקין, כשיעור השכר הממוצע במשק- ניתנת לסתירה בנסיבות מסוימות.
כך למשל, כאשר קיימים די נתונים לגבי הנפגע, המאפשרים חישוב אינדיבידואלי, יטה בית המשפט להעדיף חישוב כזה על פני התבססות על חזקת השכר הממוצע במשק.
חריגה מהנחת המוצא מותרת רק במקרים שבהם הוכחו נתונים עובדתיים חריגים המתייחסים לנפגע עצמו, והמוציאים אותו מגדר הנחת העבודה המשמשת ברגיל לפיצוי ניזוקים קטינים.
לתובעת נפסק סכום של 173,000 שקלים בגין כאב וסבל ו- 717,000 שקלים עבור הפסד שכר לעתיד.
כמו כן, לתובעת נפסק סכום של 72,000 שקלים בגין הפסדי פנסיה, 35,000 שקלים בגין הוצאות רפואיות וכן 120,000 שקלים בגין עזרת הזולת.
