הליך של תאונת עבודה מתחיל מול המוסד לביטוח לאומי. ראשית ממלאים טופס 250 שהוא טופס ראשוני לקבלת טיפול רפואי אם נפגעת בעבודה. לאחר מכן, צריך למלא טופס 211, שהוא טופס תביעה להכרה באירוע כתאונת עבודה וקבלת דמי פגיעה מהביטוח הלאומי (75% מהשכר ועד 91 יום). עם סיום קבלת דמי הפגיעה ניתן להגיש את טופס 200, שהוא טופס תביעה לקבלת דרגת נכות מהביטוח הלאומי. המוסד יזמן אותך לוועדה רפואית בנושא הרלוונטי ולאחר מכן יקבע את דרגת נכותך הנובעת מתאונת העבודה.
לאחר סיום כל ההליכים מול המוסד לביטוח לאומי, ניתן להגיש תביעת רשלנות נגד המעסיק ו/או נגד צד ג' במידה והדבר רלוונטי.
אם הגשת תביעת רשלנות רק מול המעסיק ובית המשפט קבע כי סכומי הפיצוי שקיבלת מהמוסד לביטוח לאומי (דמי פגיעה, מענק/קצבה) גבוהים מסך הנזק שלך (שהמעסיק צריך לפצות אותך), הרי שבסופו של דבר תביעתך מול המעסיק תידחה (מפאת העובדה כי היא נבלעת בתגמולים של המוסד לביטוח לאומי) והמעסיק לא יהא חייב לשלם לך דבר.
אולם, במידה והגשת תביעת רשלנות מול צד ג' שאינו המעסיק שלך ובית המשפט קבע כי סכומי הפיצוי שקיבלת מהמוסד לביטוח לאומי גבוהים מסך הנזק שלך (שצד ג' צריך לפצות אותך), הרי שבמקרה הזה התביעה לא תידחה (למרות שהיא נבלעת בתגמולים של המוסד לביטוח לאומי) והצד השלישי (המעוול) יהא חייב לפצות אותך ב25% מערך הנזק שלך. יוצא מזה , כי במקרה זה יהא זכאי הניזוק (העובד) לערך של פיצוי הגבוה מ-100% והוא בעצם 125%.
ההיגיון הנובע מהטבה זו הוא ההיגיון שאומר את הכלל הבא: המעסיק משלם לביטוח הלאומי דמי ביטוח עבור העובד ומשכך הביטוח הלאומי הוא מעין מבטח של המעסיק. לכן, הביטוח הלאומי מפצה את הניזוק, אך לאחר מכן אינו יכול לתבוע לקבל מהמעסיק את הסכומים ששילם לניזוק (גם אם המעסיק התרשל).
שונה מכך הוא צד ג' שאינו משלם דמי ביטוח לאומי עבור העובד. במידה וצד ג' התרשל כלפי הניזוק (העובד), הביטוח הלאומי יכול לחזור ולתבוע אותו עבור כל סכומי הפיצוי ששילם לעובד. לכן, נתן המחוקק תמריץ לעובדים שניזוקו לתבוע צד ג' מזיק ולקבל את האפשרות לזכות לפיצוי גבוה מ100% עבור אותם נזקים שנגרמו כתוצאה מתאונת העבודה.
