עיקרון הקטנת הנזק בדיני הנזיקין הינו עיקרון חשוב עד מאוד, אשר יש לו השלכות מרחיקות לכת בתיק נזיקין. עיקרון הקטנת הנזק בנזיקין אינו יציר החוק (בשונה מדיני החוזים, שם העיקרון מעוגן בחוק), אלא יציר הפסיקה בבתי המשפט בישראל במשך השנים.
העיקרון הוא פשוט מאוד ובעצם מגדיר את הדרך בה אנו מצפים מנפגע ממוצע בתיק נזיקין לנהוג לאחר פגיעתו, וזאת על מנת שיוכל להקטין את הנזק שלו.
אבהיר את הדברים. לדוגמא: אדם נפצע בתאונת דרכים וסובל מכאבי גב. מומחה אורטופדי שולח את הפצוע לטיפולי פיזיוטרפיה בקופת החולים, אך הנפגע מתעצל ומחליט לוותר על הטיפולים הפיזיוטרפים. כאשר בבוא הזמן הוא יתבע את חברת הביטוח בגין נזקי הגוף שלו, חברת הביטוח תטען (ובצדק), כי הנפגע הזניח את הטיפול הרפואי בעצמו ובכך לא פעל בכדי להקטין את הנזק שלו. בסיטואציה הנ"ל, השופט היושב בדין עלול לנקוט בסנקציה מסוימת כלפי הנפגע ולהקטין את תשלום הפיצוי.
דוגמא נוספת: אדם נפגע בתאונת עבודה בעיניו ומעוניין לתבוע את המעסיק שלו. הרופאים המטפלים בפצוע ממליצים לו לעבור ניתוח וזאת על מנת לשקם את הראייה. הפצוע אינו מעוניין לעבור את הניתוח ומחליט להשאיר את המצב כפי שהוא. כאשר הפצוע יחליט להגיש תביעה כנגד המעסיק, בית המשפט עלול לבחון את הסיטואציה ולהחליט האם הנפגע היה צריך לעבור את הניתוח בכדי להקטין את נזקו (ולכן ניתן להקטין את תשלום הפיצוי), או שמא הבחירה בידיו האם לעבור את הניתוח ולכן לא צריך להפעיל כלפיו כל סנקציה.
הגישה בבית המשפט לעניין זה היא יחסית ליברלית ובעבר נקבע כי הנפגע אינו צריך לצאת מגדרו על מנת להקטין את הנזק ואדם יכול לבחור בעצמו האם הוא מוכן לעבור ניתוח או לא.
גישה זו השתנתה מעט בשנות ה-90 (גישה אותה הוביל נשיא בית המשפט העליון לשעבר – השופט ברק), כאשר נקבע בפסק דין גולדפרב, כי אדם צריך לנקוט בכל האמצעים הסבירים על מנת שיקטין את נזקו. בין היתר, לעיתים תהיה מוטלת עליו חובת ההוכחה להראות כי עשה את כל המאמצים על מנת להקטין את הנזק ורק אז יהא זכאי לקבל פיצוי מלא מהמעוול.
