התובעת הייתה מעורבת בתאונת דרכים מיום 3/9/10, בעת שנסעה ברכב שהיה בבעלותה, פגע בה מאחור רכב צד ג'.
מספר שעות לאחר התאונה, התובעת פנתה לחדר המיון במרכז רפואי כרמל, בתלונה על חוסר תחושה בפנים ובפלג גוף שמאל. בבדיקתה, לא נמצאו שברים או ממצאים חבלתיים אחרים, והיא שוחררה לביתה עם הוראות.
כיום לטענת התובעת, היא סובלת עקב התאונה, מכאבים והגבלות תנועה, הפוגעים
בתפקודה היום יומי. בכלל זה, היא נאלצת להיעזר בידיה כדי "לשחרר" את הלסת,
כאשר זו ננעלת. היא מתארת קליקים מציקים וכואבים, גם בנשימה או דיבור, קושי רב באכילת מוצרים קשים והגבלות תנועה בצוואר.
מומחה בית המשפט בעניין האורתופדי ד"ר ישראל כספי קבע נכות צמיתה בשיעור של 3%. מומחה בית המשפט בעניין פה ולסת ד"ר רן יהלום קבע נכות צמיתה בשיעור של 10%.
בית המשפט קבע כי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, הפוטר מבטח מחובתו בשל מרמה בתביעת תגמולים, אינו חל על תביעות המוגשות לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. נוכח אופיו הסוציאלי של החוק, אין מקום לקרוא לתוכו בדרך של חקיקה שיפוטית, שלילת זכאות לפיצויים ממי שנפגע בתאונת דרכים באמצעות החלה של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. מעבר לנדרש, ולמסקנה בדבר העדר תחולה של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח על תביעה זו שהוגשה מכוח חוק הפלת"ד, סבר בית המשפט שממילא לא מתקיימים בענייננו התנאים של סעיף 25 לחוק חוזה ביטוח. הקביעה שהתובעת רימתה את הנתבעת,
עסקה בשאלה עובדתית שונה, בהליך אחר, הנעוץ בחוזה ביטוח שונה, שעניינו כיסוי
ביטוחי מסוג אחר; כל מערכת יחסים חוזית בין צדדים לה, צריכה להיבחן לגופה, בפרט
מקום בו אין מעשה בית דין לעניין הנתון העובדתי העומד במרכז ההכרעה בתיק
המאוחר יותר. בית המשפט שוכנע כי התובעת הייתה נוכחת ברכב בזמן התאונה. על כן יש לסווג את התאונה כ"תאונת דרכים", החוסה תחת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בכל הנוגע לנזקי הגוף של יושבי הרכב והמשתמשים בו אותה עת.
בית המשפט קבע שהתובעת תפוצה בסכום של 97,163 ש"ח, אשר מקורם 21,641 ₪ בגין כאב וסבל, 62,000 ש"ח בגין הפסדי שכר, ו13,522 ש"ח בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.
