התובע, תלמיד במגמת מכונאות רכב, בבית הספר תיכון, ירד בשעות הבוקר ובתחילת השיעור הראשון יחד עם תלמידים נוספים, בליווי המורה למתחם ייעודי לצורך לימוד מעשי של תיקון רכב. באזור המתחם היה מצוי מעין תא חדר שדלתו הייתה סגורה. התובע טיפס על גדר התא לגובה של כשני מטרים, כדי להיכנס אל תוך החדר על מנת לפתוח את הדלת מבפנים וברדתו מטה מהגדר סבל מחבלה סיבובית בברכו השמאלית.
מומחה בית המשפט פרופ' רופמן קבע כי לתובע נכות צמיתה בשיעור 10%.
בית המשפט קבע כי אין חולק כי חלה על הנתבעת, בית הספר ובעלת המקרקעין, חובת זהירות מושגית כלפי התלמידים. השאלה לענייננו היא, האם גם חלה חובת זהירות קונקרטית בנסיבות המקרה דנן. הצוות החינוכי ידע בפועל כי תלמיד בגילו ובממדיו של התובע יכול היה לטפס על הקיר. הצוות החינוכי צריך היה לדעת וצריך היה לצפות, כי תלמידים יטפסו על הקיר וייפגעו כתוצאה מכך. עדי הנתבעת העידו כי החדר כלל ציוד יקר ערך, והם היו מעוניינים למנוע כניסת תלמידים אליו, בלא השגחה. לכן, חלה במקרה דנן גם חובת זהירות קונקרטית. הנתבעת לא הביאה בדל של ראיה לכך שהתלמידים הודרכו והוזהרו בהקשר זה, ולא הוכח כי פיקחה על המתרחש במקום, זאת בהתחשב בכך שמדובר במקום המתיימר לדמות מוסך לתיקון כלי רכב, או כזה המכיל ציוד אשר עלול להיות מסוכן, והסיכונים הטמונים בחובו של מקום מעין זה ידועים לכל. לפיכך, הנתבעת הפרה את חובת הזהירות ובעקבותיה התובע נחבל ונפגע, שכן התובע טיפס על הקיר בנוכחות המורה ובהסכמתו. יחד עם זאת, יש להעמיד את אשמו התורם של התובע בשיעור של 20%. אין דעתו של בית המשפט נוחה מכך שהתובע בחר לטפס על קיר גבוה ונראה שהוא יכול היה וצריך היה להעריך כי פעולתו עשויה להוביל לנפילה, לפגיעה ולנזק. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שעסקינן בקטין על סף גיל הבגירות.
בית המשפט קבע שהתובע יפוצה בסכום של 304,908 ₪, מסכום זה יש לנכות 20%, בגין אשמו התורם של התובע, הסכום לאחר הניכוי עומד על סך 243,927 ₪.
